אדרעי נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ואח'

פסק דין

עתירה כנגד החלטת המשיבים שלא למכור לעותרת דירה בדיור הציבורי בתנאי מבצע, שעיקרם הנחה של כ - 79% משווייה, כיון שאינה עומדת בקריטריונים.

עיקרי העובדות

העותרת ילידת 1957, אם ל– 6 ילדים, מתגוררת מאז שנת 1977 בדיור ציבורי המנוהל ע"י המשיבה 1 (להלן: "עמידר") בהתאם להנחיות המשיב 2 (להלן: "משרד השיכון"). העותרת שכרה בשנת 1977 יחד עם בעלה המנוח, גבריאל אדרעי, שנפטר ביום 25.1.2012 (להלן: "המנוח"), דירה צמודת קרקע בדיור הציבורי, בגודל של 84 מ"ר, ברח' ברל כצנלסון 21 ברעננה (להלן: "הדירה"). ביום 30.12.2008 הגישה העותרת ובעלה המנוח בקשה לרכישת הדירה בה גרו, במסגרת המבצע "דירה משלי", שקיימה עמידר בין התאריכים 1.9.2008 - 31.12.2010 (להלן: "הבקשה" ו - "המבצע").

במהלך הטיפול בבקשת העותרת והמנוח, נתגלה למשיבים כי העותרת ובעלה הינם בעלי חלקים בדירות שירשו. העותרת והמנוח לא הזכירו רכוש זה בבקשתם. המנוח ירש 1/4 מזכויות חכירה בדירה, לפי צו ירושה מיום 18.3.2001 (נספח ה'(1) לתשובת המשיבים לעתירה, להלן: "התשובה"). המנוח מכר זכויות אלו ביום 19.11.2008 (באמצעות אפוטרופתו - אשתו העותרת) תמורת 180,000 ₪ (נספח ה'(2) לתשובת המשיבים לעתירה). העותרת ירשה 1/16 בדירת הוריה, לפי צו ירושה מיום 5.7.1992 (נספח ו' לתשובת המשיבים לעתירה). העותרת ציינה כי בכוונתה למכור את חלקה זה לאחיה. ביום 14.6.09 הודיעה עמידר לעותרת ולמנוח כי הם מבטלים את מכירת הדירה לבני הזוג, מאחר שהעותרת ירשה חלק בדירת הוריה. ביום 18.11.2009 החליטה וועדת האיכלוס הבין-משרדית לדחות את בקשת העותרת והמנוח לרכישת דירה במבצע, בשל העובדה שהיו בבעלותם חלקים בדירות ירושה. הוועדה ציינה בנימוקיה כי חלקו של הבעל נמכר ושוויו גבוה משמעותית מהסכום 56,000 ₪ אותו קבע המשרד כחריג. עוד צויין בהחלטה כי לבני הזוג אין בעיית דיור (באשר הם גרים בשכירות בדירת עמידר) וכי לא נמצא מקום לחרוג מהכללים.

לאחר פטירת בעלה של העותרת ביום 25.1.2012, פנה ב"כ העותרת שוב לעמידר ביום 19.4.2012 בבקשה כי יאפשרו לעותרת לרכוש את דירת הדיור הציבורי בה היא מתגוררת. ביום 16.7.2012 השיבה עמידר לעותרת כי היא פועלת לפי הוראות משרד השיכון, וכי כעת העותרת רשאית לרכוש את הדירה במחיר מלא בלבד (כ– 2 מיליון ₪), בהתאם להצעה שניתנה לה ביום 23.1.2012 . לפיכך הגישה העותרת את העתירה דנן, בה עתרה למתן צו שיחייב את המשיבים למכור לה את הדירה בהנחת המבצע.

יצוין, ששני הצדדים מטעמיהם, משום מה לא הגישו ולא הציגו את הנוהל הרלבנטי שהוא לב העתירה.

טענות הצדדים

המשיבים טענו כי יש לסלק על הסף את העתירה בשל שיהוי כבד בהגשתה (כ- 3 שנים) ובשל חוסר תו"ל וחוסר ניקיון כפיים, לאור הסתרת עובדות מהותיות. עוד טענו המשיבים כי גם לגופו של עניין החלטתן לא חרגה ממתחם הסבירות, וכי שווי החלקים בדירות הירושה שהיו בבעלות בני הזוג חרגו בהרבה מהתקרה של 56,500 ₪, שנקבעה בשעתו כסכום החריג, שמעליו נשללת הזכאות לרכוש דירה מהדיור הציבורי בתנאי מבצע. עוד טענו כי המבצע שבנדון נסתיים בסוף שנת 2010, וכי כרגע אין מבצע רכישה של משרד השיכון, ובאפשרותה של העותרת לרכוש את הדירה רק במחיר מלא בלבד. בכל מקרה העותרת רשאית להמשיך לגור בדירתה והמשיבים לא ביקשו לפנותה.

ב"כ העותרת טען לעומת זאת, כי לאור נסיבותיה הכלכליות והאישיות הקשות של העותרת, ומאחר שהסכום אותו ירשה זעום (45,000 ₪) יש להכיר בה כזכאית לרכוש את הדירה בהנחת המבצע. הסכום הזעום שירשה העותרת הוצא לטובת כיסוי חובות, כך שלא נותר ממנו מאומה. עוד הפנה ב"כ העותרת לעע"מ 2341/11 אמנון יחזקאל נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, מיום 27.9.2012, להלן: "פרשת יחזקאל"), בו העיר ביהמ"ש העליון כי על משרד השיכון לשוב ולבחון את עמדתו ומדיניותו, מאחר שלפי הקריטריונים שעיצב נוצרת בעייתיות, שכן מי שירש חלקים בדירה מעל שווי מסויים, איננו זכאי לדירה במבצע, ואילו אם אותו אדם ירש אותו סכום במזומן, הוא יהיה זכאי לרכוש דירה בהנחת המבצע.

דיון

4.ראשית יש להבהיר, כי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט-1998 לא נכנס לתוקף בסמוך לחקיקתו ותחולת החוק נדחתה מספר פעמים. בסופו של דבר החוק נכנס לתוקף רק ב- 1.1.2013. לפיכך פעל המשיב ע"י עריכת מבצעי דירות כדי לעודד דיירים לרכוש דירותיהם. המבצע "דירה משלי" התנהל בין 1.9.08 עד 31.12.10 (להלן: "המבצע").

לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים ואת המסמכים שהוגשו על ידם ועיינתי בפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לסלק על הסף את העתירה, הן בשל שיהוי קיצוני בהגשתה והן בשל חוסר ניקיון כפיים. כמו כן, גם לגופו של עניין העותרת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי החלטת המשיבים חרגה מאמות המידה המנהליות, במידה המצדיקה התערבות בית משפט זה.

שיהוי

5.התשובה הסופית השלילית שקיבלה העותרת לבקשתה לרכישת הדירה במסגרת המבצע, ניתנה עוד במכתב משרד השיכון מיום 23.11.2009 (נספח ח' לתשובת המשיבים לעתירה, להלן: "התשובה"). במכתב זה צויין כי ועדת האיכלוס הבין-משרדית בישיבתה מיום 18.11.09, החליטה לדחות את בקשת העותרת ובעלה לרכישת דירה במבצע, מאחר ששני בני הזוג ירשו חלקים בדירות. העתירה דנן הוגשה ע"י העותרת רק ביום 7.11.2012, דהיינו כ – 3 שנים לאחר ההחלטה הסופית בעניינם. אומנם לעתירתה לא צירפה העותרת את ההחלטה הנ"ל מנובמבר 2009 (נספח ח' לתשובה) אלא מכתב מיום 10.4.2011, שנשלח ע"י רות מנע, מרכזת בכירה פרט וחריגים במשרד השיכון, לביהמ"ש לענייני משפחה בכפ"ס (כב' השופטת רבקה מקייס). במכתב זה איזכרה רות מנע את ההחלטה הנ"ל מיום 18.11.2009. במכתב זה הודיע משרד השיכון לביהמ"ש כי לא ניתן לשקול בשנית את בקשת בני הזוג לרכוש דירה במבצע. העותרת לא הסבירה בעתירתה מה היה ההליך שננקט בביהמ"ש בכפ"ס, מה התרחש בדיון שם ומה היו תוצאותיו. גם אם נלך לגישת העותרת כי ההחלטה מושא העתירה ניתנה בסביבות אותו מכתב מאפריל 2011, הרי שעדיין עוסקים אנו בשיהוי קיצוני של כשנה ו – 7 חודשים ממכתב זה ועד למועד הגשת העתירה דנן ע"י העותרת בנובמבר 2012.

אם העותרת מתייחסת לפנייה נוספת לאחר מות בעלה, דהיינו, למכתב ב"כ עו"ד רענן מרום מיום 19.4.2012, הרי שלא ניתן להתייחס לכך כפנייה העומדת בפני עצמה, אלא כניסיון לעקוף את ההחלטה שדחתה את הבקשה במסגרת המבצע. אין בפניה זו כדי לרפא את השיהוי גם שבעת הפניה הנוספת לא היה בתוקף מבצע מתאים כפי שעולה מטענות המשיב.

לפני שנחקק חוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים בשנת 2,000 נקבע בפסיקה (כב' הנשיא (בדימוס) שמגר ב -בג"צ 501/85 חייט נ' שר הפנים, פ"ד מ (2) , 259, 261) :

"נכונותו של בית המשפט הגבוה לצדק להיעתר לפנייתו של עותר מושפעת, בכל מקרה ובכל עת, מן הקביעה בשאלה, מהי המידה שבה יש צורך לתת את הסעד למען הצדק, ושיהוי משמעותי, שהוא חסר הצדקה, מטה את כפות המאזניים לרעת העותר".

לאחר חקיקת חוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס – 2,000, נקבעו בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2,000 (להלן: "תקנות בתיהמ"ש המנהליים") כללים ברורים באשר לשיהוי:

"3.(א)עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.